לא מחליפה את המזרון שלי

ניתן למצוא אנשים רבים מכל רחבי העולם אשר סובלים מכאבי גב. אז נכון, כאבי גב יכולים להגיע בעקבות כל מיני דברים (החל מפריצות דיסק ועד עקמת) אך אם למדתי משהו במהלך השנים הוא שהרבה אנשים נוטים לסבול מכאבי גב בעקבות מזרונים שאינם איכותיים. בעלי ואני במשך שנים ישנו על מזרן לא איכותי אך גם לא זול מדי וישנו בסדר אך זוהי בדיוק הנקודה – ישנו רק "בסדר". אף פעם לא הרגשתי שאני מחכה שיגיע הלילה שאוכל ליהנות משינה עמוקה ואיכותית וכך גם בעלי. הפריע לי ששמעתי את חברותי וידידיי הקרובים מדברים על כך שהשינה שלהם נהדרת כך שהם קמים רעננים מאוד בבוקר של למחרת, בעלי ואני מעולם לא הרגשנו כך. יום אחד החלטתי שהגיע לשנות את זה. החלטתי שאם אנחנו רוכשים פעם במספר שנים מזרן אז עדיף לרכוש מזרן איכותי גם אם הדבר אומר שנצטרך להוציא עוד כמה מאות שקלים. ביררתי על כל סוגי המזרונים שקיימים, כמו למשל: מזרונים אורתופדיים, מזרני ויסקו, מזרון לטקס וכן הלאה. בעלי ואני הרגשנו שאנחנו הולכים לאיבוד ואיך בכלל אפשר לדעת האם מזרן באמת מתאים לגב שלך על ידי שכיבה של מספר שניות בחנות רהיטים? ידיד קרוב הסביר לי שכיום ניתן למצוא חנויות רהיטים רבות אשר מאפשרות לקחת את המזרן הביתה למעין "תקופת ניסיון". לא הבנתי מהי המשמעות ולכן שמצאתי חנות רהיטים אשר איפשרה זו בעל החנות ישב להסביר לבעלי ולי ארוכות אודות השיטה ובשל כך הסכמנו לרכוש אצלו מזרון שהינו אורתופדי. בעלי ואני הלכנו שמחים וטובי לבב אל ביתנו והיינו נרגשים לקראת הלילה. כאשר הגיע הלילה אפילו לא שמנו לב שנרדמנו כאשר הטלוויזיה דולקת ואף מרעישה. המזרון היה כל כך נוח ואיכותי שלא רק שלא היה צורך להחליפו גם אם חנות הרהיטים הייתה משלמת לי עבורו, לא הייתי מחזירה אותו. מזל שגיליתי את האפשרות הזו.

פנסיה מוקדמת

אם תראו לי אחד שמסתפק במה שיש לו אני אתן לאותו אחד מה שבא לו. העיניין הוא שאין אדם כזה אז לא תקבלו כלום. אבל את הסיפור שלי אני אספר. אני אדם מבוגר שעבד כל החיים שלו כדי לצאת לפנסיה כמה שותר מוקדם,אבל התוכנית לא יצאה לפועל. כשהתקבלתי לעבודה הכי נחשבת והכי חלומית בעולם בעודי צעיר, עברתי לדירה חדשה ישר כאשר סיימו לבנות אותה. קבילתי סבסוד דרך המקום עבודה שלי על המחיר של הדירה, רכב קיבלתי מהעבודה, הייתי מסודר. החלטתי לפנק את עצמי בהכל חדש, היה לי כסף. וגם כל מה שהיה לי בבית הקודם היה קצת ישן ולא התאים למראה החדש של הדירה. קניתי כל דבר חדש אפשרי, מיטה עם מזרון איכותי, ספות, מקרר, שולחן לסלון. טלוויזיה כבר הייתה לי והיא דווקא כן התאימה לדירה החדשה שלי.והגעתי לעוד החלטה שאני רוצה לתרום את כל הדברים שלי לאנשים שחסר להם. אבל החלטתי לעשות זאת בדרך אחרת. במקום לתת את זה לבית כנס או לעמותה כלשהי, חיפשתי ברחובות הומלס שהכי צריך את זה. הוא היה אסיר תודה, אבל הדרך שהוא קיבל את כל הדברים שתרמתי לו הייתה מגעילה. הבאתי אותו לבית הישן שלי הראיתי לו הכל מהכל ויחסית הכל היה נראה טוב. אבל הגיע שלב התלונות כשראה פאקים בכל מיני רהיטים. הוא אר לי שלא מתתאים לו לקבל מזרונים קרועים, או רהיט שיש לו שפשוף כזה או כזה, כאילו הוא נתן לי להרגיש כשבעודי תורם אני גם חייב לתת לו משהו חדש ובלי שריטות. אמרתי לו תודרה רבה ושלום, התחרטתי בכלל שחשבתי לתרום את הדברים האלו. עשיתי מכירה פומבית והכנסתי את הכסף לחיסכון הפנסיה שלי.

טיול צופים

הייתי אז בת 16 , והייתי חברה בתנועה שקוראים לה צופים. בהתחלה לא ידעתי מה זה אבל תמיד ראיתי ילדים ברחוב שלבושים בבגדים שונים בצבע חאקי. ניסיתי להבין אולי זו אופנה חדשה או לבוש של בית ספר אחר שאני לא מכירה או שמעתי עליו אבל יום אחד רדפתי אחרי קבוצה של אותם ילדים שאני רואה כל יום. הם נכנסו לתוך איזה ביתן גדול לבן והיה הרבה רעש. איזה מישהו שבוגר ממני בכמה שנים, שכניראה היה מדריך שם, קרא לי להיכנס. בהתחלה לא רציתי כי הוא זר אבל עוד כמה ילדים בגילי סימנו לי עם היד להצטרף אליהם. כשנכנסתי ראיתי שכולם לבושים בבגדי חאקי והם סיפרו לי שקוראים להם הצופים. הם סיפרו לי שיש להם הרבה פעילויות אחר הצהריים והמון טיולי שטח בהסכמת ההורים כמובן. לאט לאט הגעתי לשם כמעט כל יום אחרי בית הספר. אמא שלי דווקא שמחה שיש לי חיי חברה חדשים ושיש לי חברים חדשים ונחמדים. לפעמים גם כמה בנות שהתחברתי אליהן היו באות אלי הבייתה וישנות אצלי, היינו מסדרות את החדר שלי ומארגנות מזרונים על הרצפה, עושות מסיבות פיג'מה ואפילו הולכות לפעמים לקניון ביחד. בטיולי שטח שהיו לנו הייתי נהנית הכי הרבה, היינו ישנים באוהלים, כל אחד מביא מזרון משלו וכרית עם מצעים, תיק עם הדברים האישיים ויוצאים למן מסע מרגש ומשכיל מאוד. כל יום הייתי לומדת דברים חדשים שם. בטיולים היינו יורדים מהרים ועולים עליהם , זה היה מייגע אבל מספק. אני מגיל 16 בתנועת הצופים ועד היום, וכיום אני בת 18 ואני לא רוצה לעזוב את התנועה הזאת. כניראה שאני אקודם למדריכת נוער כמו המדריכים שהיו לי רק שהפעם אני אהיה אחראית עליהם ואלמד אותם את מה שאני למדתי.

שבת של מזרונים

זו כניראה תהיה השבת האחרונה שאי פעם אישתי תארח אצלה אורחים. זה היה במפתיע, הודיע רק ביום חמישיש בערב לאחר שאישתי סיימה את ההכנות לשישי שבת שהם מגיעים לשבת. אישתי עשתה לי מבט כועס ושל "אל תדבר איתי כל החודש הקרוב", אבל ידעתי איך להרגיע את אישתי ולהשלים איתי, וחוץ מזה שהיא הבינה שלא יכולתי להגיד למשפחה שלי לא, כי אם זה היה ההפך אז גם אני הייתי מבין אותה, זו הסיבה שאנחנו נשואים באושר תמידי בגלל שאנחנו מבינים אחד את השני וחושבים פעמיים לפני שמתווכחים וכמובן מפנקים אחד את השני כל יום מחדש בדברים חדשים. בכל מקרה רק בשישי בצהריים נזכרתי שאין לי מספיק מזרונים בשביל כל האורחים שיגיעו. למזלי יש לי חבר שיש לו חנות מזרונים, התקשרתי אליו כדי לבקש טובה ולהביא לי לשישי שבת כמה מזרונים שיש לו אפילו בתצוגת מזרונים כדי לארח את המשפחה ושאני אחזיר לו כל מזרון כמו שקיבלתי אותו ביום ראשון בבוקר. החבר שיש לו חנות מזרונים זה חבר ממש טוב, אנחנו חברים מהגנון, אפשר לקרוא לנו אחים. הוא כמובן הסכים, וכשאישתי שמעה שאני מדברת איתו אז היא אמרה לי להגיד לו שיבוא גם הוא לשבת עם המשפחה ושיש מספיק אוכל.  בערב חבר שלי הגיע עם כל המזרונים, מקמנו אותם בחדרים ושמנו עליהם מצעים כדי שלא ייהרסו בגלל שהם התצוגה של החנות שלו, ואז הוא הצטרף אלייי לסלון. ישבנו ודיברנו, חיכינו שהמשפחה שלי תגיע, ואישתו הייתה עם אישתי במטבח ועזרה לה לארגן את כל האוכל שהכינה. כשכולם הגיעו התיישבנו בשולחן, כולם הכירו את כולם, היה צחוקים בלי סוף. זו הייתה שבת מבורכת במלוא המובן. 

מזרון יוממולדת

זה היה היומודלת הכי כיפית ומפנקת שהייתה יכולה להיות לי. קמתי כמו פרינססה, עם הפיג'מה הארוכה שלי והיפה, מלא נשיקות וחיוכים מכל בני המשפחה שלי, חברים חברות דודים דודות והכי חשוב מסבתא שלי. קיבלתי המון הפתעות, דמי כיס שיספיק לי לשנה הקרובה, בגדים נעליים דברי יופי שאני יכולה לשים בחדר והמתנה הכי אהובה עליי הייתה הדובי הענקי שישב על מזרון המיטה שלי בחדר המהמם שלי. את כל ההפתעות החגיגות החיוכים הנשיקות והכל גיליתי רק כשחזרתי מבית הספר, בבוקר הייתי בטוחה ששכחו, אף אחד לא התייחס, לא איחלו לי כלום. זרמתי עם מה שהיה. כשחזרתי מבית הספר היה שלט על הדלת שכתוב על מזל טוב ענקי, כשנכנסתי בפתח הדלת כל הרצפה הייתה מכוסה בבלונים, שולחן מפוצץ בממתקים ועוגה ענקית בשבילי. וכשנכנסתי לחדר מצאתי את שני מזרונים שהיו לי בחדר מפוצצים במתנות ומעטפות מלאות בדמי כיס. לא תיארתי לעצמי שהיום שלי הסתיים ככה, כי הוא התחיל אחרת לגמריי. לפני השינה לא ידעתי מה לעשות עם הכל, כי עדיין לא ידעתי איפה למקם כל דבר, וצריך לסדר, העברתי את רוב המתנות מהמיטה שלי אל מזרון אחר שהיה לי בחדר, מרוב שהייתי בהיי של שמחה ויומולדת התחלתי לדבר למתנות, אמרתי להם שינוחו לבנתיים במזרון הזה ומחר כשאני אחזור מבית הספר אני אסדר אותם במקומם. אמא לא הבינה עם מי אני מדברת אז אמרתי לה ששמעתי מוזיקה ושמזמזתי את המוזיקה. שלא תדאג ותחליט לשלוח אותי למחלקה פסיכיאטרית כי היא חושבת שדיברתי לעצמי. למחרת כל מי שלא היה בחגיגה הגדולה שהייתה לי אתמול יידע את הכל בפרטי פרטים. לא היו צריכים אפילו לשאול כי היו כאלה שעזרו לי כבר בריכולים וסיפורים.  כל כך נהניתי והודיתי למשפחתי על הכל.

נישואים = עבודה

נישואים זה דבר קשה, יש כאלה שקוראים לזה "העבודה הראשונה שלי", או עבודה במשרה מלאה. כשאתה נשוי אתה צריך לדאוג, לשתף, לשלם, לעבוד, לממן, לכייף עם הילדים, לבשל, לכבס וכדומה. שהכל יהיה כמו שצריך, שלא ייחסר דבר לילדים ולאישה וגם לעצמך. אנחנו בעצם נשואים כבר קרוב ל30 שנה, יש לנו 4 ילדים, ביץ מרווח מספיק לכל ה6 נפשות, מספיק אוכל, דאגה אהבה וחום. אבל הבעיה היחידה זה אנחנו ההורים. לאחרונה אנחנו לא מסתדרים כמו שצריך, רבים בלי הפסקה, לפעמים זה יוצא ליד הילדים וזה משפיע עליהם. החלטנו להתגרש, להישאר בקשר, סגרנו שהילדים יישנו מדי פעם אצלי ומדי פעם אצלו, כמובן שזה יהיה מסודר כי הם ילדים קטנים והם חייבים מסגרת נורמלית ולא לקפוץ מבית לבית כשבא להם, וכמוןב שאחרי הגירושים לא נריב אלא נתנהג כבוגרים במיוחד לידם. ההחלטה הייתה מאוד קשה בשבילי, לילה אחד לא נרדמתי ונזכרתי באחד הריבים הראשונים שלנו שבסופו של הריב אני נשארתי בחדר על המיטהוהוא לקח מזרון וישן בסלון. לפני זה לא היו לנו מזרונים אקסטרה בבית, אבל ריב אחד לפני צעקתי לו שכדאי לו ללכת ולקנות מזרון שיהיה לו לזמן הקרוב כי הוא הולך לישון בסלון ושאני לא רוצה לישון איתו באותה מיטה. לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. אבל ברגעים שניזכרתי בזה צחקתי, צחקתי כל כך חזק שזה הצחיק אותי שבכלל ביקשתי ממנו לקנות מזרון כדי שיישן עלי לאחר הריבים שלנו. מתחת לחיי הנישואים שזה דבר רציני יש גם דברים מצחיקים, אבל הם מצחיקים רק לאחר שזה ורה וכשאתה מדמיין אותם וחושב עליהם בראש. התגעגעתי אליו, וביקשתיי ממנו שיחזור הביתה כי אני אוהבת אותו ומתגעגעת אליו.

מזרוני פיקניק

איפה תראו זוג שאוהב לאכול הרבה אבל נשאר באותה גזרה וכל כך רזה?, אפשר להגיד שזה הדבר היחיד שמקשר בינינו, הוא שונא כדורגל אני מתה על כדורגל, הוא אוהב לשחק קלפים אני שונאת לשחק קלפים, אני אוהבת לשמוע מוזיקה הוא אוהב לראות סרטים, אני אוהבת לרקוד הוא אוהב לישון. איכשהו אנחנו מסתדרים, אנחנו חיים באותה דירה ואין משהו אחד מהדברים שציינתי שמפריעלנו בחיי היום יום. אבל יש משהו אחד שמשותף לשנינו, פיקניק.  בהתחלה עוד כשהכרנו אחד את השניה לא ידענו את זה, אבל עד שהוא הציע לי שניצא לפיקניק אז ידעתי שהוא זה הוא. הוא לא ידע שאני חולה על פיקניק, אבל כשניפגשנו בפארק הוא ראה שבאתי מוכנה עם מזרון וסלסלה, והוא גם בא מוכן עם מזרון וסלסלה, ולא ידענו איך לעשות את זה. נתקענו עם שני מזרונים של פיקניק ושני סלסלאות. עם הסלסלאות לא הייתה בעיה כי יכולנו לאכול כמה שאפשר ואכן סיימנו את כל האוכל שהיה בתוך הסלסלאות, אבל היינו צריכים לקבוע איזה מזרון נביא מהיום קבוע לכל פעם שניפגש לפיקניק. החלטנו שפעם הוא יביא ופעם אני אביא, כל אחד בתורו.  מאז היה לנו יום קבוע פעם בחודש כמה שעות באמצע היום, כל אחד מביא סלסלה עם המאכלים שלו ומתחלקים חצי חצי. לגבי השאר שום דבר לא הפריע לנו משום מה, מאוד הסתדרנו ביחד. אהבנו את כל השוני בינינו, זה נראה לי מה שחיבר בינינו אפילו. יותר מזה אפילו לא רבנו פעם אחד על הדברים שהוא אוהב ואני שונאת וכך ההפך. זה גם היה הסוד שלנו, חברים משתופים שלנו לא הבינו איך אנחנו מסתדרים ותמיד אמרנו שיש לנו סוד, וזה אכן היה סוד שלנו.